עיקרון השוויון הוא עיקרון שמחייב שוויון לכל, ללא הבדל דת, מין וגזע, וכולל, כמובן, את השוויון בין המינים. אנחנו רואים את התיקון הזה בבירור בתיקון לחוק שיווי זכויות האישה משנת 2000, בו הוסיפה הכנסת סעיף מטרה: "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה להקמת מדינת ישראל".

גם בתוחמי שיפוטו של בית המשפט לענייני משפחה אנחנו רואים התקדמות בנושא השוויון בין המגדרים: השופט אהרון ברק, כשכיהן כנשיא בית-המשפט העליון, קבע את מרכזיות המשפחה בסדר החברתי בישראל, והגדיר כי "המשפחה היא יחידה חוקתית", כלשונו:

"…לפרט זכות חוקתית להקים יחידה משפחתית, לקיים אותה, ולמנוע פגיעה בה. זהו חלק מכבוד האדם של כל פרט. זהו חלק מחירותו של כל פרט. זהו חלק מפרטיותו של כל פרט. כל אלה זוכים בישראל להכרה חוקתית… אכן, תא המשפחה מוכר חוקתית. לבני הזוג זכות חוקתית להשתייך לתא זה. קיומו מהווה ערך חוקתי שהמדינה מגינה עליו ונמנעת מלפגוע בו. הכרה זו תואמת את ערכיה של מדינת ישראל הן כמדינה היהודית והן כמדינה דמוקרטית".

"בתוך התא המשפחתי יש לקיים את עקרון השוויון, שוויון בזכויות וחובות"

(כב' השופט אהרון ברק)

נכון, החקיקה עוסקת בעיקר בתיקון האפליה לרעת האישה, אולם אנחנו עדים גם לתיקונים שעוסקים גם בדיני המשפחה, לדוגמת חובת תשלומי המזונות בעת פירוק שותפות הנישואין, בזכויות ובחובות של האב והאם כלפי ילדיהם.

חוק המזונות קובע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו…לפי הוראות הדין האישי החל עליו"

ההלכה פוסקת הורים יהודים חייבים במזונות ילדיהם, על-פי הדין האישי – הדתי. הלכה פסוקה זו מוסיפה, כי דברים אלה חלים גם על אם יהודיה, ומוטל עליה, כמו על האב, חיוב עקרוני למזונות ילדיה. לאור הלכה פסוקה זאת הכנסת חוקקה, במגמה לתיקון הפליית האב, שאביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו – וזאת מבלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק הקטין, יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.

דין תורה לעומת הדין האזרחי

לפי דין תורה, חובת המזונות הראשונית לילדים קטנים מוטלת על האב, ותקנת הרבנות הראשית הרחיבה חובה זו, של האב, עד גיל 15.

הפסיקה האזרחית הסיקה מן ההלכה: "כלל הוא כי לעניין החובה מדין צדקה שווים איש ואישה, ואב ואם ומחייבים את כל אחד (או רק אחד מהם), הכל לפי יכולתו של החייב — כאשר מדובר על מזונות למעלה מן המינימום ההכרחי, מוטלת חובת תשלום המזונות על האם כאשר היא אמידה."

פסיקה אזרחית זאת חייבה את האם להשתתף, לפי יכולתה היחסית, במזונות הילדים מעל "המינימום ההכרחי", והבחינה בין הצרכים ההכרחיים של הילד לבין צרכים נוספים.

"…על כן יישאו ההורים במזונות ילדיהם באופן יחסי להכנסותיהם הפנויות, אך בהתחשב בכך שיש להטיל על האב מידה יתרה מסוימת של הוצאות לשם כיסוי הצרכים ההכרחיים". (כב' השופט שנבוים).

עם זאת, בית-המשפט לענייני משפחה חותר לצמצום המצב ולהתאמתו לימינו, בה האישה איננה משתכרת, בהכרח, פחות מהאיש: בכל פעם כשניגשים לבחון "צרכים נוספים" של קטינים, במטרה לקדם את שוויון החובות של האב והאם. מאוד קשה לקבוע מהם הצרכים הנוספים ולהבדילם מהצרכים ההכרחיים, משום הקושי להגדירם. חוגים, למשל, הם נושא שנוי במחלוקת. גם החלוקה בנטל המזונות נעשית לפי יחס ההכנסות הפנויות של שני ההורים.

דוגמה לחישוב חלוקת דמי מזונות

ניקח מצב של משפחה, בה לאב ולאם משכורת נטו שווה של 8000 ₪ בחודש. הצרכים הבסיסיים של הילד הקטין: 1,500 ₪ לחודש, והצרכים הנוספים עוד 2000 ₪. סה"כ 3,500 ₪, כל חודש. לפי הפסיקה, האב ישלם את מלוא הצרכים הבסיסיים: 1,500 ₪. לכן, לצורך חישוב המזונות, הכנסתו הפנויה היא 6500 ₪, והכנסתה הפנויה של האם היא 8,000 ₪, ועולה על זו של האב ב- 1,500 ש"ח. שני ההורים נושאים בנטל הצרכים הנוספים, לפי יכולתם היחסית.

מובן שכל מקרה נבחן לגופו, ואין להתייחס לדוגמה זאת ככלל מנחה.

אשמח לעמוד לשירותכם בכל שאלה בענייני תשלום דמי מזונות, החידושים בפסיקה.

אני כאן, בשבילכם.