נטיית בתי המשפט לפסוק מזונות לפי הדין האישי הולכת ומשנה את פניה בשנים האחרונות.
יותר ויותר פסקי דין שוקלים סוגיות כגון: זמני שהות של הקטינים עם ההורים, גובה הכנסתו של כל צד וצרכים ספציפיים של הקטינים המדוברים, ומגיעים לתוצאה של: "כל צד יישא במזונות ילדיו כאשר הם אצלו."
בעניין זה מעניין לציין כי בתי המשפט "מיישרים" קו עם תהליכי השינוי שעוברים על החברה הישראלית כמו תהליכי השינוי הגלובאליים בעניין זה. העובדה כי נשים מרוויחות לעיתים כמו עמיתיהן הגברים וכי לא בהכרח המשמורת על הקטינים מסורה לאם, מביאה לתוצאה שלא בהכרח מתיישבת עם הדין האישי היהודי המטיל חבות על האב בכל הקשור למזונות. מבחינה זו, הדין האישי הינו דין שלא מצוי בהלימה עם ההתפתחויות בשוק העבודה, מעמד נשים ורצונם של הגברים ליטול חלק שווה במשמורת על הקטינים.
בית המשפט הגיע למסקנה כי לא צריך לפסוק מזונות לאף צד לאל בהתאם על תנאים מאד מוגדרים כגון השתכרות שווה לאב ולאם, זמני שהות שיוויוניים לחלוטין של הקטינים עם כל אחד מההורים וכדומה.