אין מחלוקת שכאשר קיים תא משפחתי המקיים את הרכיבים המוכרים של משק בית משותף וגידול ילדים משותפים ומתנהל כמו תא משפחתי, (ואין זה משנה אם התא המשפחתי מורכב משני הורים בני מין שונה או משני הורים בני אותו המין), הרי שאותו תא משפחתי עלול להתפרק ביום מן הימים.

כאשר תא משפחתי בו הורים בני מין שונה מתפרק, החוק יודע כיצד להתמודד עם הסוגיות הנלוות לפירוק הצפוי, החוק יודע לומר מתי על האב תחול חובת מזונות, על פי איזה דין הוא יחויב במזונות ילדיו, מה יהיה שיעור המזונות שעליו יהיה לשלם בהתאם להכנסתו, הכנסת בת זוגתו וצרכי הילדים וכדומה. החוק והפסיקה הענפה יודעים גם כיצד להתמודד עם הורים משמורנים, הסדרי ראייה ומה טוב עבור הקטינים (ברוב המקרים).

אולם מה קורה כאשר שני הורים בני אותו מין נפרדים? מי ההורה שיהיה הורה משמורן?

מי ההורה שיקבל הסדרי ראייה או שמא במקרה כזה ההורות המשותפת הינה ברירת המחדל? טלו דוגמא בה עסקינן בשני אבות. החוק ואנשי המקצוע ברובם של המקרים, יודעים לומר כי טובתו של הילד הוא עם הורהו הביולוגי. אולם מה קורה כאשר קיים מצב בו האב הביולוגי שהה פחות עם הקטינים ודווקא האב הלא ביולוגי הוא שגידל אותם?

מה קורה במצב בו שתי אימהות (לשני ילדים) נפרדות, וכל אחת מהן היא האם הביולוגית של ילד אחר, שני ילדים הגדלים כאחים לכל דבר ועניין. האם הפתרון הינו הפרדה בין האחים? האם טובת הילדים היא שאם אחת תמשיך לגדלם (הגם שהיא אינה אמו הביולוגית של אחד הילדים)?

מה קורה כאשר ישנם שני אבות עם ילדים משותפים, והם מחליטים להיפרד. על מי תחול חובת המזונות? הרי בעיני החוק שניהם גם יחד חייבים במזונות ילדיהם.

על פניו ניתן לומר כי יש להטיל את חובת המזונות על שני האבות או שתי האימהות שכל צד יישא במזונות הילדים כאשר הם שוהים עמו. מאידך, לא מן הנמנע כי צד אחד במערכת הזוגית הינו הצד האמיד ובעל הממון ואילו הצד השני הוא הצד שנשאר בבית וטיפל במשק הבית ובילדים.

האם גם בסיטואציה כזו יש לפסוק כי כל צד יישא במזונות ילדיו כאשר הם שוהים עמו? והאם סיטואציה בו תוטל חובת המזונות על הצד האמיד (במקרה של שני אבות) לא תהא סטייה חדה מחוק המזונות המטיל חובת מזונות על אב יהודי, לזון את ילדיו?

האם העובדה כי בהטלת חובת מזונות על אב אחד (מבין שני אבות שנפרדו) ושחרור האב השני מחובת המזונות, אין משום אפליה ביחס לאבות אחרים?

סוגיית נוספת היא סוגיית חלוקת הרכוש. אותו תא משפחתי המורכב מהורים חד מיניים המקיימים משק בית משותף, צוברים כדרך קבע רכוש משותף כגון: נכסי נדל"ן, נכסי דלא ניידי, מיטלטלין, רכבים, לעיתים אף נכסים בלתי מוחשיים כגון: מניות, מוניטין אישי, נכסי קריירה ועוד.

כאשר מדובר ברכוש ובחלוקתו, דומה כי הסוגיה פחות מורכבת בכל הנוגע להורים חד מיניים היות וחוק יחסי ממון דן בחלוקת הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים של בני הזוג וחלוקתו מחצה על מחצה (בסייגים המנויים בחוק) נכון ליום בו התרחשה הפרידה. החוק אינו מניח לאישה רק משום שהיא אישה לקבל יותר מהמגיע לה רק מההיבט המגדרי, או לחילופין לא מתיר לגבר לקבל יותר מהמגיע לו רק מההיבט המגדרי.

במקרה בו קיימת מחלוקת בין בני זוג חד מיניים לגבי רכוש וחלוקתו, הרי שבית המשפט לענייני משפחה הינו הערכאה המוסמכת לדון במחלוקת זו ונכון וראוי להחיל על בני זוג חד מיניים את המשטר הנוהג ביחס לזוגות ידועים בציבור.

כך יכולים בני זוג חד מיניים, להגיע להסכם על חלוקת רכוש במקרה של פרידה וטוב יעשו אם יחתמו על הסכם ממון אשר יסדיר ביניהם את ענייני הרכוש בעתיד ככל שיהיה צורך בכך.

לסיכום, מוסד המשפחות החד מיניות שהופכות ליותר ויותר מקובלות ונפוצות במחוזותינו, מזמן לעוסקים במלאכה (חקיקה, בתי משפט, משפטנים ועורכי דין), אתגרים לא מעטים עימם הם צריכים להתמודד. החוק ככל שיהא מתקדם ומודרני, מעולם לא צועד יד ביד עם הקדמה האנושית והסיטואציות שהיא מזמנת לנו כחברה.

התמודדות עם שאלות נוקבות שחלקן אף עומדות בסתירה לחוק, תאלץ את בתי המחוקקים, את קובעי המדיניות ואת העוסקים במלאכת המשפט להיות יצירתיים בכל הקשור במציאת פתרונות לדילמות שצצות ועולות כתוצאה מתאים משפחתיים חד מיניים.

מאת: ד"ר יפעת לב ארי פרידברג, עו"ד, מומחית בדיני משפחה